גזר דין בתיק ת"פ 8590-04-11

1.         נאשם 1 הורשע, על-פי הודאתו, בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה - לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן - הפקודה), ובעבירת גרימת תאונת דרכים שהסבה חבלה של ממש - לפי סעיף 38(3) לפקודה.  נאשם 2 הורשע, על-יסוד הודאתו, בעבירת סיוע לאי-דיווח על תאונת דרכים שתוצאתה פגיעת גוף - לפי תקנה 144(א) לתקנות התעבורה (תשכ"א -1961), בשילוב סעיף 31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.         הודאתם של הנאשמים ניתנה במסגרת הסדרי טיעון, שאליהם הגיעה המאשימה עם כל אחד מהשניים, ובגדרם הוגש כתב-אישום מתוקן, בגין העבירות שלעיל. הסדר-הטיעון לגבי נאשם 1 לא חל על העונש. במסגרת הסדר-הטיעון בעניינו של נאשם 2, הוסכם כי יוטל על נאשם 2 מאסר בפועל לתקופה של שלושה חודשים לריצוי בעבודות שירות. כן הוסכם, כי התביעה תוכל לעתור לפסילת רישיון הנהיגה של נאשם 2 למשך שנה, וההגנה תעתור לפסילת הרשיון לתקופה של חצי שנה. בנוסף, הוסכם כי יוטלו על נאשם 2 רכיבים עונשיים של מאסר על-תנאי ופסילה על-תנאי, שמשכם יקבע בהתאם לשיקול דעת בית-המשפט.

3.         להלן עובדות כתב-האישום המתוקן, העומדות ביסוד הודאת הנאשמים והרשעתם.

ביום 5.12.10 בסמוך לשעה 23:30, נהג נאשם 1 ברכב שבבעלות אביו, מסוג "סובארו" (להלן - הרכב), בנתיב הימני של רחוב הרצל בבית שמש, לכיוון מרכז העיר בית שמש (להלן - הכביש). לצדו של נאשם 1 ישב נאשם 2. באותה עת, הייתה שעת לילה והרחוב הואר בתאורת רחוב, מזג האוויר היה נאה והכביש יבש ותקין. מדובר בכביש דו-סטרי שבו נתיב נסיעה אחד לכל כיוון. מעט לפני צומת הרחובות הרצל ותפארת משה, בכיוון נסיעת נאשם 1, במקום שבו מתעקל הכביש שמאלה, היה לנאשם שדה ראיה למרחק של כ-88 מטרים. בעת ובמקום האמורים חצו את הכביש הנפגעת, ילידת 1992, וכן אחותה וחברתה (להלן - הולכות הרגל). השלוש החלו לחצות את הכביש משמאל לימין מכיוון נסיעת הנאשם. בהתקרבו לנפגעת ולהולכות הרגל, לא האט נאשם 1 את מהירות נסיעתו. הולכות הרגל, שהבחינו ברכב, רצו לכיוון רחוב תפארת משה. בהתקרבו לנפגעת, אשר רצה לכיוון השני, לעבר המדרכה, סטה נאשם 1 לפתע שמאלה לנתיב הנגדי, ופגע בעוצמה בנפגעת בחזית הימנית של הרכב. הפגיעה בעוצמה העיפה אותה באוויר, והיא נפלה על הכביש (להלן - התאונה).

על אף שידע, כי כתוצאה מן התאונה פגע בנפגעת כמתואר לעיל, המשיך נאשם 1 בנסיעה, האיץ את מהירות נסיעתו ונמלט מהמקום; זאת, מבלי שהנאשמים דיווחו למשטרה אודות קרות התאונה ומבלי שהושיטו עזרה לנפגעת. השניים לא סיפרו לאיש על התאונה. נאשם 1 אמר לאביו, כי שמשת המכונית נופצה כתוצאה מאבן שנזרקה עליה, והאב דאג לתיקון השמשה. המשטרה איתרה את הנאשמים כמי שהיו מעורבים בתאונה, רק ביום 12.12.10, כשבוע לאחר האירוע. 

כתוצאה מן התאונה, נחבלה הנפגעת בראשה, נגמרו לה חתכים במצח ובאף, והיא נזקקה לטיפול רפואי בבית-חולים, שכלל, בין-השאר, תפירת החתכים. המתלוננת שוחררה מבית-החולים כעבור מספר שעות, אולם נזקקה לטיפולי פיזיותראפיה ברגלה.

במעשיו המתוארים לעיל, נהג נאשם 1 ברכב המעורב בתאונה וידע, או שבנסיבות המקרה היה עליו לדעת, כי בתאונה נפגעה הנפגעת, ולא הגיש לה עזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבות המקרה, לרבות הסעתה לטיפול רפואי. כמו-כן, נהג נאשם 1 ברשלנות, כאשר סטה מנתיב נסיעתו וגרם לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש. רשלנותו של נאשם 1 התבטאה בכך, שעל-אף שהבחין בשלוש הולכות הרגל שחצו את הכביש, לא האט את מהירות נסיעתו בהתקרבו אליהן. בגין המעשים האמורים הורשע נאשם 1 בעבירות שצוינו בסעיף 1 לעיל. נאשם 2 הורשע, כאמור, בעבירה של סיוע לאי-דיווח של תאונת דרכים, שתוצאתה פגיעה בגוף.

            יצוין, כי בהסדר הטיעון בעניינו של נאשם 1 הוסכם, כי במסגרת הטיעונים לעונש יטען ב"כ נאשם 1 כי הסיבה לסטייה מנתיב הנסיעה, המתוארת בכתב-האישום, הייתה שאיפתו של הנאשם להימנע מפגיעה בשלוש הולכות הרגל, אשר חצו את הכביש משמאל לימין, כאשר המתלוננת הסתובבה לפתע לאחור והחלה לחזור בריצה לכיוון המדרכה שממנה הגיעה. כן הוסכם, כי המאשימה לא תביא ראיות לסתור טענתו זו של נאשם 1, וכי פרט לאמור לעיל, לא יחרגו הצדדים בטיעוניהם מעובדות כתב-האישום המתוקן, לא יסתרו אותן ולא יוסיפו עליהן.

4.         בפרשת גזר-הדין העידה נפגעת העבירה, אשר תיארה את החוויה הטראומתית של הפגיעה בתאונה - הן הפיזית והן הנפשית. היא תיארה את פציעתה בתאונה (שאותותיה ניכרו באסופת התצלומים מיום האירוע ת/1, ואשר תועדו במסמכים הרפואיים ת/2), את כאבה וסבלה בעת הפגיעה ובסמוך לאחר מכן, ובעיקר - את הפגיעה הנפשית הקשה, עת נדרסה על-ידי מכונית, שנהגה נמלט מהמקום והותירה פצועה על הכביש. את התחושה הקשה תיארה, באופן חד ומצמרר, כאשר אפיינה את התייחסותו של נאשם 1 אליה,  כמי ש"דרס חיה" והמשיך בנסיעתו.

5.         נאשם 1, תימור אלמלח, הנו רווק בן 22, המתגורר בבית הוריו בבית-שמש. הוא סיים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות חלקית, ושירת שירות צבאי מלא בחיל האוויר. לאחר שחרורו מצה"ל, לפני כחצי שנה, החל לעבוד בסופרמרקט. הוא לומד כיום לבחינות הפסיכומטריות, ומתעתד להתחיל לימודי מנהל תיירות במכללה.

            בעניינו של נאשם 1 הוגשה חוות-דעת מטעם הפסיכולוג הקליני נמרוד שני. הפסיכולוג התרשם, כי הנאשם חווה בתקופה הנוכחית מצב רוח מדוכדך ומצוקה בעלת אופי חרדתי, הבאה לידי ביטוי במחשבות טורדניות, וכי "עושה רושם כי מצב הרוח המדוכדך והרחדה המתלווה אליו קשורים להליך המשפטי בו הוא נמצא, וגם מהווים פועל יוצא של אירוע התאונה עצמו, אליו הוא מגיב ככל הנראה כאירוע טראומתי לכל דבר". הפסיכולוג המליץ להפנות את נאשם 1  לפסיכיאטר, כדי לבדוק טיפול אפשרי להתמודדות עם הסימפטומים שהפגין, ולשלבו בטיפול פסיכולוגי שבו יוכל לעבד את המשמעויות הרגשיות של התאונה.

בפרשת גזר-הדין העידו מטעמו של נאשם 1 דודו, יצחק אדרי, אשר שיבח את סגולותיו של הנאשם ונכונותו לעזור לאחרים. כן העיד אביו של נאשם 1, אליהו אלמלח, אשר תיאר כיצד חינך את ילדיו, ובכללם נאשם 1, לתפקוד נורמטיבי, לעזרה לזולת ולהישגיות; וכיצד הפך נאשם 1 בעקבות התאונה מצעיר בעל שמחת חיים, לאדם המכונס בתוך עצמו. הוא גינה את התנהלות בנו וביקש מחילה מהמתלוננת, בשם כל בני המשפחה. כמו-כן הוגשו מטעם נאשם 1 בפרשת גזר-הדין מכתבים מגורמים בקהילה המשבחים את נועם הליכותיו של נאשם 1 וסיועו לזולת ולקהילה. כן הומצאו מכתבים ממפקדיו של נאשם בצבא, אשר שיבחו את תפקודו המקצועי, המוטיבציה שהפגין בשירות הצבאי ונכונותו לעזור ולהירתם לכל משימה. בנוסף, הוצגו מכתבים מרשת המרכולים שבה עובד כיום נאשם 1, שבהם זכה נאשם 1 לשבחים על חריצותו ועל מוסר העבודה הגבוה בעבודתו.

            שירות המבחן, אשר קיבל את חוות-הדעת הפסיכולוגית, העריך אף הוא כי נאשם 1 שרוי במצב נפשי קשה בעקבות מעורבותו בתאונה, אך ציין כי את החשד לקיומה של הפרעה פוסט-טראומתית, יש צורך לבחון באמצעות בירור מעמיק יותר, על-ידי מערכת בריאות הנפש. בשיחתו עם קצינת המבחן, נטל נאשם 1 אחריות מלאה לביצוע העבירות, והביע צער וחרטה עמוקים על מעשיו. הוא ביטא תחושות אשם, והתקשה להסביר מדוע עזב את מקום התאונה, ומדוע לא פנה ביוזמתו למשטרה בימים שלאחר מכן. שירות המבחן ציין, כי מדובר בצעיר, שזו מעידתו הראשונה בפלילים, אשר אינה מאפיינת את התנהגותו; והעריך, כי ביסוד התנהגותו של נאשם 1, עמד גם הרצון של נאשם 1 לרצות את אביו, וחששו לאכזב את משפחתו, אם ידווח להם על מעשיו. חרף חומרת המעשים, העריך שירות המבחן כי הטלת ענישה מחמירה בדרך של מאסר בפועל, עלולה למנוע מנאשם 1 קבלת טיפול הולם למצוקותיו הנפשיות. עוד העריך, כי יצירת מפגש בין נאשם 1 לבין הנפגעת, שבמהלכו יוכל הראשון להביע את התנצלותו בפני השנייה ולפצותה, יסייע בהקלה על מצוקתו. לאור האמור, המליץ שירות המבחן להימנע מהטלת מאסר בפועל, ולהסתפק בהטלת מאסר בעבודות שירות, תוך שילוב נאשם 1 בהליך גישור "פוגע-נפגע" במסגרת שירות המבחן, הפועל על-פי עקרונות הצדק המאחה. 

6.         נאשם 2, מור אלביליה, הנו רווק בן 22 המתגורר בבית הוריו בבית-שמש. הוא סיים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות חלקית, ובהמשך שירת שירות צבאי מלא בצה"ל כלוחם בחטיבת "גולני". הוא השתחרר מהצבא לפני כשלושה חודשים ומאז עובד כמאבטח בירושלים. תאונת הדרכים אירעה בעת שהיה בחופשת סוף שבוע בביתו, בעת שירותו הצבאי.

            בשיחתו עם קצינת המבחן, ציין נאשם 2 כי באותו ערב שתה כמות גדולה של אלכוהול, ובעת התאונה היה שרוי בגילופין, והתקשה להעריך מה אירע. יחד עם זאת, יום לאחר מכן שוחח עם נאשם 1 והיה מודע לכך שנפגעה הולכת רגל בתאונה. הוא הביע חרטה ובושה באשר למעורבותו באירועים. שירות המבחן התרשם מבחור צעיר בעל מערכת ערכים נורמטיבית, אשר מעורבותו באירוע הנה חריגה ויוצאת דופן בחייו. כן העריך שירות המבחן, כי העמדתו לדין, עוררה בנאשם 2 תחושות בושה וחרטה, וכי ניכר שהוא מגלה אמפתיה כלפי הנפגעת והנזק שהוסב לה. שירות המבחן המליץ להטיל על נאשם 2 שירות לתועלת הציבור, זאת מתוך הערכה כי הטלת מאסר בעבודות שירות "עלולה להוות גורם מכשיל ומעכב בחייו", בעיקר לנוכח גילו ובעובדה שזה עתה השתחרר מצה"ל. בנוסף המליץ שירות המבחן על הטלת צו מבחן למשך שנה, שבמהלכו תיבדק התאמתו להשתתף בסדנא לגמילה מאכלוהול.

            בפרשת גזר-הדין העידה אמו של נאשם 1, רות אלביליה, אשר תיארה את תפקודו הנורמטיבי של בנה במהלך השנים, הביעה צער בשם המשפחה על מעשיו של בנה, וביקשה שגזר-הדין לא יפגע בהשתלבותו בחיים האזרחיים לאחר ששוחרר לאחרונה מצה"ל. 

7.         ב"כ המאשימה הדגישה בטיעוניה לעונש בעניינו של נאשם 1 את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, הן הנהיגה הרשלנית שגרמה לתאונת דרכים שבה נפגעה המתלוננת כהולכת רגל, והן, ובעיקר, העבירה של הפקרה אחרי פגיעה - לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה, עת נמלט נאשם 1 מהזירה ולא דיווח על התאונה לאיש. בכך, לטענתה, הפר נאשם 1 את החובה הנדרשת מכל בן אנוש, לכבד את ערך חיי האדם, להפגין יחס אנושי וחמלה בסיסית כלפי אדם אחר, ופרט כשמדובר במי שנפגע על-ידו בתאונת דרכים. למרות תפקודו הנורמטיבי והחיובי של נאשם 1 עד היום, גורסת המאשימה כי יש להחמיר בדינו באמצעות ענישה הכוללת רכיב משמעותי של מאסר בפועל של ממש; זאת משיקולים של גמול, והרתעת היחיד והרבים, שיהא בה מסר לציבור, לקיים את החובה המוסרית הבסיסית הנדרשת מכל נהג, לדווח על תאונה שבה פגע באחר ולהושיט עזרה לנפגע. היא עתרה להטלת ענישה מחמירה הכוללת, בין-השאר, רכיבים של מאסר בפועל לתקופה ממושכת, פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה ופיצוי למתלוננת.

            בעניינו של נאשם 2, ביקשה ב"כ המאשימה לכבד את הסדר-הטיעון, לפיו יושת עליו מאסר בפועל של שלושה חודשים לריצוי בעבודות שירות, וכן עתרה לפסילתו מלהחזיק או לקבל רישיון לתקופה של שנה, ולחיובו בפיצוי המתלוננת. היא הדגישה, כי כישלונו המוסרי של נאשם 2 התבטא בכך שלא עשה דבר, לצורך מתן עזרה לנתבעת, ואף שמר על קשר השתיקה עם נאשם 1, עד שהמשטרה איתרה את שניהם לאחר כשבוע.

8.         ב"כ נאשם 1 לא הקל ראש בחומרת העבירה של הפקרה לאחר פגיעה, ובכישלון המוסרי-הערכי שדבק במרשו. הוא טען, כי לנוכח הודאתו של נאשם 1, החרטה המלאה והכנה שהביע על מעשיו, נסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו האישיות של הנאשם, מן הראוי להסתפק בהטלת מאסר בעבודות שירות. באשר לנסיבות גרימת התאונה ציין ב"כ נאשם 1, כי רשלנותו של הנאשם נבעה מכך שלא האט את מהירות נסיעתו, שעה שראה את הולכות הרגל חוצות את הכביש, ואולם הוא הדגיש, במסגרת ההסכמות שהצדדים הגיעו אליהן במסגרת הטיעון, כי התאונה אירעה כאשר המתלוננת סבה על דרכה במפתיע וחזרה לכיוון המדרכה שממנה החלה לחצות את הכביש. כן התייחס ב"כ נאשם 1 לנסיבותיו האישיות של הנאשם, שתוארו בתסקיר שירות המבחן, בעדויות העדים ובמסמכים שהוגשו בפרשת גזר-הדין; ובכלל זה הדגיש, את המצוקה הנפשית שהנאשם נקלע אליה בעקבות האירועים, אשר תוארה בחוות דעתו של הפסיכולוג ד"ר שני ובתסקיר שירות המבחן. בהקשר האחרון ציין, כי נאשם 1 החל בטיפול פסיכולוגי רק בשבוע שקדם לישיבת הטיעונים לעונש. על-כן, ביקש ב"כ נאשם 1 לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהסתפק בהטלת מאסר לריצוי בעבודות שירות. ליתר רכיבי גזר-הדין, שלהם עתרה המאשימה, לא התנגד.

            במסגרת דבריו האחרונים לעניין העונש, שב נאשם 1 והביע התנצלות באוזני הנפגעת על התנהגותו, והוסיף וציין, כי פעל מתוך "פחד והלם" מהתאונה ותוצאותיה.